סמי קאר עסקי רכב (1988) בע"מ נ' רשף בטחון (1993) בע"מ

פסק דין

לפני תביעה כספית בסכום של 106,588 ₪, בגין נזקים שנגרמו לתובעת בהמשך להסכם חכירת רכבים שנחתם בין התובעת ולבין הנתבעת.

רקע

התובעת עוסקת בהחכרת רכבים. הנתבעת עוסקת במתן שירותי שמירה ואבטחה. ביום 13.7.06 חתמה הנתבעת על הסכם לחכירת רכבים מאת התובעת. ע"פ ההסכם היו אמורים להיות מוחכרים לנתבעת שנים עשר רכבים. תקופת ההסכם נקבע ל-48 חודשים ממועד חתימת ההסכם, כשתקופת השכירות ניתנת לקיצור לתקופה של 24 חודשים בהודעה מוקדמת מראש.

מאחר ולא היו בידי התובעת בעת חתימת ההסכם כל הרכבים שיש למסור לנתבעת, נמסרו תחילה ארבעה רכבי גישור לתקופה זמנית. כמו כן, הנתבעת הפקידה בהתאם להסכם סכומים שונים שנועדו להוות ביטחון להתחייבויותיה לפי ההסכם, כמו גם לצורך תשלום דמי השכירות השוטפים של החודשים האחרונים של ההסכם.

אין מחלוקת כי בסופו של דבר, סופקו לנתבעת לפי בקשתה, ארבעה רכבים חדשים בלבד והוחזרו רכבי הגישור. בהתאם לכך, קיבלה הנתבעת זיכוי בגין חלק מהסכומים שהפקידה, חלק אחר מהסכומים הנ"ל שימש כדמי שכירות עבור רכבי הגישור והיתרה, בסך של 140,711 ₪ נותרה להבטחת התחייבויות הנתבעת לפי ההסכם.

בחודש יוני 2009, כשלוש שנים לאחר תחילת ההסכם, מסרה הנתבעת את אחד מהרכבים לשם תיקונו במוסך השייך לתובעת. בעקבות כך, הוציאה התובעת דרישת תשלום אל הנתבעת בסכום של 38,122 ₪ וזאת בשל נזקים רבים שנמצאו ברכב זה. התובעת פנתה אל הנתבעת בחודש יוני ויולי 2009 במספר מכתבים בעניין זה, אולם הנתבעת לא הגיבה על כך. הכחשת הנזקים הנטענים הגיעה מעט מאוחר יותר, במסגרת התכתבויות שבין באי כוח הצדדים בחודש אוגוסט 2009.

כמו כן, וזה העיקר לעניינינו, שלחה הנתבעת אל התובעת ביום 14.7.09, מכתב באמצעות בא כוחה, שלפיו מודיעה הנתבעת באופן חד צדדי, על רצונה לסיים את ההתקשרות ולהחזיר את הרכבים. בהתאם, כך נאמר באותו מכתב, יועמדו הרכבים לחזקת התובעת ביום 31.7.09.

בתשובה למכתב זה השיבה התובעת במכתבה מיום 16.7.09, כי תקופת החכירה נקבעה לארבע שנים וכדי שההסכם יסתיים ללא קנסות, על הנתבעת להמשיך ולקיים את ההסכם למשך 12 חודשים נוספים, היינו, עד לתום תקופת ההסכם, שחל בחודש יולי 2010.

עוד נאמר במכתב זה, כי הנתבעת לא מימשה את האפשרות שניתנה לה בהסכם, להביא את ההסכם לסיומו לאחר 24 חודשים ועל כן אינה רשאית כעת (כעבור כ-36 חודשים) לקצר את תקופת ההסכם ללא קנסות. לסיום, נאמר כי אם הנתבעת בכל זאת מעוניינת בסיום ההסכם תוך כך שיגבו ממנה קנסות בגובה של 4 תשלומים חודשיים לכל רכב, עליה להודיע לתובעת על כך בהתראה של 30 יום מראש לפני מועד החזרת הרכבים וכן לתאם מועד להגעת שמאי מטעם התובעת לבדיקת הרכבים, כדי לבצע נוהל החזרה מסודר ותקין.

ביום 30.7.09 פנה ב"כ התובעת אל ב"כ הנתבעת, במכתב ברוח מכתבה הקודם של התובעת. ביום 2.8.09 השיב ב"כ הנתבעת על מכתב זה, תוך כך שהוא מציין שלא ברור מכוח מה דורשת התובעת פיצוי מוסכם בגובה של 4 תשלומים חודשיים, שכן ע"פ הוראות ההסכם, הפיצוי המוסכם חל רק מקום שבו ההסכם הופר הפרה יסודית. מאחר והנתבעת, כך לטענת בה כוחה באותו מכתב, לא הפרה את ההסכם החכירה, וודאי שלא באופן יסודי ובהעדר כל הוראה אחרת בהסכם המונעת מהנתבעת להפסיק את החכירה וממילא את התשלומים בעבורה, נטען כי אין כל יסוד לדרישת התובעת. כמו כן, הוכחש כל נזק שנגרם כביכול לרכב שהוכנס למוסך התובעת בחודש יוני 2009.

ביום 3.8.09 ובטרם הגיעה לידיה מכתב ב"כ הנתבעת מיום 2.8.09, פנתה ב"כ התובעת אל ב"כ הנתבעת ואישרה כי ארבעת הרכבים הוחזרו, אולם זאת בניגוד מוחלט להסכם החכירה, תוך הפרתו, דבר המזכה את התובעת בפיצוי מוסכם בסך של 128,783 ₪. עוד נאמר כי הרכבים הוחזרו במצב גרוע ונדרשים בהם תיקונים רבים וכי בהתאם לכך, יוזמן שמאי מטעם התובעת למתן חוות דעת באשר לעלות תיקון הנזקים.

ביום 4.8.09 השיב ב"כ הנתבעת למכתב הנ"ל, תוך כך שהוא חוזר על טענת הנתבעת לפיה לא הפרה את הסכם החכירה ואינה חייבת בכל פיצוי לתובעת. עוד נטען כי ניתנה הודעה מסודרת, מראש, על הכוונה להחזיר את הרכבים ואף נעשה תיאום עם שמאי מטעם הנתבעת להתייצב בחצרי התובעת, אולם עקב הודעת התובעת שלא להביא את הרכבים אליה באותו מועד, העבירה הנתבעת את מקום בדיקת הרכבים לחצריה היא, שם התייצב שמאי מטעמה לצורך בדיקת הרכבים. עוד צוין כי הרכבים הוחזרו ביום 3.8.09.

אכן, אין מחלוקת כי הרכבים נבדקו ביום 2.8.09 ע"י שמאי מטעם הנתבעת (שלומי מרואני), אשר לפי חוות הדעת שלו מתאריך 3.8.09, סכום הנזק המצטבר שנגרם לרכבים עומד על סכום של כ- 16,567 ₪ בלבד. מנגד, אין מחלוקת כי הרכבים נבדקו גם ע"י שמאי מטעם התובעת (אבי פינטו) וזאת ביום 3.8.09 וכי לפי חוות דעתו מתאריך 8.2.10, סכום הנזק המצטבר של הרכבים מגיע ל-73,612 ₪. סכום זה הנו בנוסף לנזקים שהתגלו ברכב מספר 50-140-62 בחודש יוני 2009, בסכום של 33,006 ₪ לפני מע"מ.

ביום 22.1.12, הגישה התובעת את תביעתה דנא, במסגרתה עותרת היא לחייב את הנתבעת לשלם 110,608 ₪, בגין פיצוי מוסכם על הפרת הסכם החכירה, 38,122 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לאחד הרכבים ואשר תוקנו בחודש יוני 2009, 73,612 ₪ בגין הנזקים שנמצאו ברכבים במועד השבתם לתובעת וכן 24,957 ₪ בגין הפרשי ההצמדה וריבית כדין שהצטברו על ראשי הנזק הנ"ל עד ליום הגשת התביעה. מהסכומים המצטברים הנ"ל, נטען שיש להפחית את סכום הפיקדון שנותר בידי התובעת בסך של 140,711 ₪, באופן שמתקבל סכום תביעה של 106,588 ₪.

הנתבעת הגישה כתב הגנה לאקוני אשר בו מצויות בעיקר, הכחשות סתמיות וכלליות. מעבר לכך, הודתה הנתבעת בכך שנחתם הסכם ביום 13.7.06 ולתקופה של 48 חודשים וכי יתרת הפיקדון שנותרה עומדת על 140,711 ₪, נכון לשנת 2006. עם זאת, הכחישה הנתבעת את זכותה של התובעת לקבלת פיצוי מוסכם כלשהו, כמו גם את טענתה לפיה הנתבעת הפרה את ההסכם. כמו כן הכחישה הנתבעת כי נגרם נזק כלשהו לרכבים. לחלופין, נטען כי יש לקזז מכל סכום שייפסק כנגד הנתבעת, את סכום הפיקדון בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין עליו ולהשיב את היתרה לידי הנתבעת.

במסגרת שמיעת הראיות בתיק זה, העידו ונחקרו נציגי הצדדים, מנהלה של התובעת, מר יגאל לביא ומנהל מחלקת הלוגיסטיקה והרכש של הנתבעת, מר אביעד עזר. כמו כן, העידו ונחקרו השמאים מטעם הצדדים (השמאי אבי פינטו מטעם התובעת והשמאי שלומי מרואני מטעם הנתבעת).

דיון

הפיצוי המוסכם

התובעת מבססת את טענתה ביחס לפיצוי המוסכם המגיע לה על שתי טענות מרכזיות. טענה אחת הינה כי הנתבעת הפרה את ההסכם באופן יסודי, כאשר החזירה את הרכבים בטרם עת, ומבלי שהייתה זכאית לכך. בהתאם, הייתה רשאית התובעת לדרוש מהנתבעת כפיצוי בגין הפרה זו, לשלם את מלוא יתרת התשלומים עד תום תקופת ההסכם, כשניים עשר במספר. חרף זאת, וכדי למנוע את חיוב הנתבעת בסכום כה גבוה, כך טוענת התובעת, היא נאותה, לפנים משורת הדין, לקבל לידיה את סכום הפיצוי המוסכם הנזכר בחוזה החכירה, העומד על ארבעה חודשי שכירות בגין כל רכב.